שמעון פרס היה ועודנו יקר לי מאוד.
קצת לפני שנתמקד בראש השנה, רציתי להספיק לכתוב משהו לזכרו.
מעבר לכך שאהבתי והערכתי אותו מאוד, ככל שאני חושב עליו, אני מזהה משהו משותף ביני ובינו – אומרים עלינו שהוא היה, ואני הנני
“אופטימיסט חסר תקנה”.
ולי חשוב לכתוב שזה לא מדוייק – לדעתי הוא וגם אני (שכמובן קטונתי לידו), פשוט מתעקשים לראות לנגד עינינו תמיד את הטוב שבבני ובנות אדם – את האפשרות שתמיד קיימת בנו, להגיע להסכמות, ולקיום ולחיים טובים יותר – טובים לכולם.
הוא עשה ואני עושה כמיטב יכולתנו לקדם את זה – שמעון פרס בתחום המדיני ועוד, ואני בתחום הבריאות, האכילה וה-well being.
אז יש אפשרות להילחם עם הרבה מדינות, יש אפשרות להילחם עם עצמנו, ולאמץ ציניות, סקפטיות ויאוש מהמצב.
כפי שפרס עשה כדי לקדם את השלום ביננו לבין שכנינו, כך משימתי היא לסייע לשלום פנימי לגבי אכילה –
להגיע למצב שאוכלים את הדברים הנכונים, בלי מלחמה פנימית אלא מתוך הרגשה טובה באמת.
עבורי, פרס יהיה תמיד מופת והשראה, לחתירה הבלתי נלאית לשלום – פנימי וחיצוני.
יהי זכרו ברוך
רואי
