ועכשיו אופן האיסור הזה נכנס לתוכנו – אנחנו עושים את זה לעצמנו. נכון, זה לא סתם – יש לנו המון מטרות טובות שלמענן בא האיסור הזה – להיכנס לג’ינס או לבגד ים ההוא, להיראות יפים ומושכים יותר, להיות בריאים יותר, ועוד.

ועדיין, כשההימנעות לאכילה באה בצורת איסור נוקשה וגורף, אנחנו מרגישים החמצה, פיספוס ותיסכול על כך שלא אכלנו את מה שהתחשק לנו. ההרגשות האלה לא נעלמות, אלא מצטברות בתוכנו כ”רעב נפשי” – בדומה למים הנאגרים מאחורי סכר גבוה.

ושוב אנחנו אומרים לעצמנו: “לא” על המאכל הבא, ושוב ושוב. כך הרעב הנפשי מתגבר.
ובכל פעם שזה קורה, כשמתחשק לנו לאכול את המאכל הבא, עוצמת החשק תהיה חזקה יותר ויותר, כמו שהמים מאחורי הסכר יהיו גבוהים יותר ויותר.
ומתישהו, במוקדם או במאוחר – הסכר קורס. ואנחנו אוכלים. הרבה יותר מדי. שיטפון.

הסיבה לשיטפון – לאכילה המוגזמת, לבולמוס, היא הרעב הנפשי שהצטבר, או יותר נכון – בכך שנמנענו מהאכילה באמצעות ה”לא” הגורף, האיסור הנוקשה, שלא באמת מבין אותנו ואת איך שאנחנו מרגישים, ואת איך שנכון לדבר ולהתנהג עם עצמנו.

עכשיו, זה לא אומר שכל דבר שמתחשק לנו – מייד צריך לאכול אותו. בהחלט עלינו ללמוד ולסגל להימנע מלאכול דברים מסויימים, או יותר מדי מהם. רק שעלינו ללמוד לעשות זאת בצורה נכונה, מאוזנת ובמידה הנכונה, שלא גורמת לנו לצבור תיסכול, הרגשת החמצה ורעב נפשי.

בשביל זה צריך להימנע מהטעות הבאה – להרגיש אשמה כשאנחנו לא מצליחים לאכול כפי שנראה לנו נכון.