היא נכנסה בריקוד לקליניקה שלי.
כל כך שמחה ממה שקורה לה, שאפילו לא חשבה שזה אפשרי אחרי שנים של מלחמות עם אכילה.
“זה באמת קורה לי – אני רזה, אני רזה,
למרות שאני יודעת שאתה לא אוהב את המילה ‘רזה’.
אבל לא אכפת לי”, שרה לעצמה ולי.
זה נכון, אגב, אני באמת חושב שיש בעייתיות במילה “רזה”.
רוב האסוציאציות למלה “רזה” הן של עוני ודלות (הפרות בחלום יוסף), חלב רזה, ועוד.
[בהזדמנות ארחיב על כך]
אבל לה זה לא היה אכפת.
“ואני מרגישה שכמו שאתה תמיד אומר – העניין הוא לא באמת האוכל,
אלא דברים אחרים בחיים שלי ואיך שאני חיה אותם.
השבוע ממש הרגשתי שכל פעם שמתחשק לי מתוק,
בעצם אני צריכה מתיקות. בחיים.
ואז אני שואלת את עצמי, מה יעשה לי כיף, מה יעשה לי טוב?
לפעמים אני מפרגנת לעצמי ונהנית, אבל העיקר שזה לא ההתקפים שהיו פעם שהייתי יכולה לאכול כל כך הרבה.
והנה התוצאות: טה-דה…….”
שמחתי בשבילה, כי היא הגיעה לשלב שהיא חווה
שזה באמת עובד – שדרך איזון אכילה רגשית היא עכשיו נהנית משני העולמות –
גם מגוף בריא, חיוני ויפה, וגם מאכילה מהנה והרגשה טובה כלפי עצמה.
“זה ממש מאתגר, אבל במובן החיובי ואני אוהבת את זה –
אם אני נמנעת – לעשות את זה בלי דיכוי ובלי הרגשת החמצה,
ואם אני אוכלת – באמת ליהנות ולא להגזים.
לפעמים אני לא מצליחה, כמו לפני שבוע שסימסתי לך,
אבל כמו שעודדת אותי וזה באמת נכון –
זה קורה ממש מעט, ובכלל לא כמו שהיה פעם.”
* * *
האתגר הזה, עליה דיברה נ’, הוא לא בשביל כל אחד ואחת,
אלא למי שמוכנים לעשות את ההשקעה של שינוי המודעות, המחשבה וההבנה
במה שקשור לאוכל ולאכילה.
כפי שאיינשטיין אמר:
“אי אפשר לשנות את התוצאות שלנו בלי לשנות את החשיבה שלנו”.
אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה,
אך כפי שכתבתי למעלה, אפשר ליהנות משני העולמות –
גם מגוף בריא, חיוני ויפה, וגם מאכילה מהנה והרגשה טובה כלפי עצמנו.
זו תהיה טרנספורמציה אמיתית:
להפסיק להילחם נגד האוכל, נגד המשקל ונגד עצמנו,
ובמקום זאת לעבור לאכילה בריאה ובמידה,
משקל תקין, גוף יפה, והרגשה טובה כלפי עצמנו.
