איך להימנע מקינוח בסוף הארוחה
למה מיקי רצתה להימנע מקינוח
להימנע מקינוח בסוף הארוחה, זה משהו שמיקי רצתה מאוד להצליח לעשות, מ-2 סיבות:
ראשית, היא רצתה לרזות 15 קילו, והיה ברור לה שזה שבסוף כל ארוחה היא אוכלת קינוח, הקשה עליה בכך מאוד.
ושנית, הפריעה לה שהיא מרגישה “חייבת” לעשות את זה.
“גם אם אכלתי מאכלים שאני מאוד אוהבת בארוחה, אני ממש מרגישה צורך שיהיה לי משהו מתוק בפה,
וגם אם הקינוח טעים מאוד, אני מרגישה אחר כך הרגשת פיספוס”, סיפרה.
——–
פעם גם אני הייתי מרגיש שאני “חייב” לאכול קינוח בסוף הארוחה,
ולאחר שלמדתי להשתחרר מזה, ולהימנע מאכילת קינוח מתוך בחירה,
הדרכתי רבים מהאנשים הנמצאים בליווי אישי, בסדנאות ובקורסים שאני מעביר, כיצד לעשות זאת בעצמם.
אגב, אני לא נגד לאכול מאכלים מתוקים, וגם לא נגד לאכול קינוח בסוף הארוחה,
אך עדיף לגוף שלנו שזה לא יקרה כל הזמן, וכדאי שלא נרגיש חייבים לאכול קינוח.
היעד האישי הוא שיהיה לנו חופש בחירה לאכול או להימנע מקינוח, ושנרגיש טוב עם כל בחירה שנעשה.
לכן, אשתף אתכם הפעם בדרך רבת עוצמה להצליח להימנע מהקינוח בסוף הארוחה, עם הרגשה טובה (ולא החמצה).
איך להימנע מקינוח בסוף הארוחה בלי להרגיש החמצה
לאכול תמיד קינוח זו התניה
מה זאת אומרת שתמיד מרגישים חשק לאכול קינוח בסוף הארוחה?
התשובה היא שההתנהגות הפכה להתניה והרגל: כשקורה א’, יש חשק לב’.
אכילת ארוחה => חשק לקינוח.
הדבר דומה לניסוי המפורסם של פבלוב בכלבים.
בניסוי של פבלוב, הוא השמיע צלצול של פעמון מיד לפני שנתן לכלבים לאכול.
פבלוב גילה שלאחר זמן, צלצול הפעמון גורם לכלבים להפריש רוק (שהינו תגובה טבעית למראה האוכל, אך אינו תגובה טבעית לצלצול פעמון).
פבלוב יצר התניה לא טבעית: צלצול פעמון => הפרשת רוק.
גורם הכרחי להצלחת התקבעות ההתניה הזו היה הפרש הזמן הקצר בין צלצול הפעמון לבין מתן האוכל לכלבים.
כאשר ההפרש היה ארוך יותר, לא נוצרה התניה, כיוון שהכלבים לא יכלו לקשר בין הצלצול לבין מתן האוכל (כנראה כי בינתיים קרו דברים נוספים).
איך לשחרר את ההתניה לאכול קינוח בסוף הארוחה
הכוח הגדול של החשק לאכול קינוח, טמון בכך שאוכלים או מזמינים אותו מיד לאחר סיום אכילת הארוחה.
מורגש “צורך” כי אכילת הקינוח הפכה להתניה.
הדרך לשחרר את ההתניה היא פשוטה – לשנות את המיידיות שבאכילת הקינוח, כלומר שזה בסדר לאכול את המאכל המתוק, אבל לא מייד עם סיום הארוחה.
כדאי לחכות 10-15 דקות לפעמים אפילו 5 דקות יספיקו, ורק אז להחליט.
אם רוצים מאוד – זה בסדר לאכול במידה.
אך פעמים רבות נגלה, שכבר לא מורגש צורך בכך, ואפילו שזה מיותר ולא רצוי, וכך אפשר להמשיך בהרגשה של קלילות וחיוניות אחרי הארוחה.
הכי חשוב - בלי הרגשת החמצה מההימנעות
אני ממליץ על הדרך שתיארתי למעלה להימנע מקינוח בסוף ארוחה, כיוון שהיא אינה יוצרת רעב נפשי והרגשת החמצה. בכך הבעיה שאנחנו רוצים להימנע ממנה, היא שנימנע מהקינוח מתוך דיכוי עצמי.
כשאנחנו אומרים לעצמנו “לא” בעת שמאוד מתחשק לנו, אנחנו מרגישים כמו ילדים שהמבוגרים אמרו להם “לא!“.
כלומר, שבגלל הדיאטה, הקלוריות, המשקל, בגד הים או הג’ינס, נאסור על עצמנו קינוח בצורה שרירותית ונוקשה, מה שיגרום בתוכנו להרגשת החמצה ופיספוס (כי הרי הקינוח טעים, ומנענו אותו מעצמנו).
ואז בהמשך נפצה את עצמנו על כך באכילה מיותרת של משהו אחר זה.
יצא שכרנו בהפסדנו.
בכך שאנחנו משהים את ההחלטה אם לאכול או לא לאכול את המאכל המתוק בסוף הארוחה החשק לאכול קינוח, לא אמרנו לעצמנו “לא”, אלא רק “חכה/חכי קצת ואז תחליט/י”. זה סביר. ואז, בגלל שעובר קצת זמן, המיידיות חולפת, ואיתה ההתניה והרגשת הצורך לאכול את הקינוח.
אנחנו חופשיים לבחור ולהחליט מה לעשות.
למה זה חשוב
הגישה שלי, שאני מקווה שאתם גם אימצתם או תאמצו אותה, היא שאין צורך להתנזר ממאכלים, אלא לדעת ליצור בנו את החופש לבחור, ולדעת איך לדייק את הבחירות שלנו כדי שנהנה גם מבריאות וגוף שאנחנו שמחים בו, וגם ממאכלים שאנחנו אוהבים – במידה.
קבלו בחינם את מדריך 5 הטעויות שמונעות לרזות
מה קרה בסוף עם מיקי
מיקי היא מסוג האנשים שאוהבים ומתלהבים מ”פטנטים”, וכך היה גם עם מה שהיא למדה לגבי השהיית ההחלטה של אכילת הקינוח.
לאחר שבועיים מפגישתנו בה הסברתי לה על כך, היא סיפרה לי איך היתה החופשה אליה טסה באיטליה שונה הפעם – פעמים רבות היא הרגישה שהיא בכלל לא צריכה קינוח, וויתרה עליו (למרות שהיא “מתה” על טירמיסו).
כשחזרה מהחופשה היתה אפילו פחות מהמשקל שבו יצאה אליה, שמבחינתה זה היה הישג אדיר, כי בדרך כלל היא היתה עולה 3-4 קילו…
אהבת את המאמר?
אשמח ל LIKE שלך ולשיתוף עם חברים שלדעתך יתחברו אליו גם הם:
שאלה: מה הפחתת אכילת קינוחים תעשה לך, לדעתך?
מוזמנים לכתוב בתגובות למטה.
מחוייב להצלחה שלך,
רואי
כתיבתך מענינת !
אגב, אני מאד מתעניין בשמות אנשים.
מכיר “רועי”
מכיר “רוי”
אבל, מה זה “רואי” ? תודה !
תודה זלמן 🙂
“דוד היה יפה עיניים וטוב רואי”. כלומר – רואה טוב, רואה את הטוב, נראה טוב…