פחד מטילים, קשב לעצמי ואכילה רגשית - סיפור מהחיים
פחד מטילים - האם לשלוח את הבנות לביה"ס?
“אבא, אני מפחדת ללכת לבית הספר”,
אמרה לי אתמול בלילה בתי האמצעית, רועדת.
אני ואשתי חגית התלבטנו.
ההגיון אומר משהו אחד, אבל לא הכל הגיוני באותה מידה
אנחנו גרים ברמת גן, ולדעתנו אין סיבה ביטחונית משמעותית לא ללכת לבית הספר,
שלא כמו בישובי העוטף ובישובים אחרים, ששם יש הרבה אזעקות ולעיתים גם נפילות.
ביום הקודם הבנות כן הלכו לבית הספר.
היות שהערכנו את הסיכון להיפגע כנמוך ביותר, הסברנו להן למה אנחנו חושבים כך,
וחיזקנו אותן בדברינו.
והן הלכו.
אבל כשאתמול הן סיפרו לנו עד כמה הן מפחדות ללכת שוב, וכשראינו אותן ממש רועדות מעצם המחשבה,
החלטנו להקשיב להן, ולהשאיר אותן בבית.
למה אנחנו מקשיבים
רציתי לשתף אתכם במשהו חשוב על תהליך ההחלטה:
היו פה 2 “הקשבות”:
הראשונה להן: ממש להבין את איך שהן מרגישות וחושבות – פחד וחוסר ביטחון.
השניה – להקשיב לעצמנו.
עד כמה אנחנו מרגישים שנכון להשאיר אותן, למרות המחשבה הרציונלית שהסיכון לפגיעה הוא כל כך נמוך.
בסוף, החלטנו שגם אם הסיכון המעשי קטן מאוד, עצם זה שהן ירגישו כל כך לא-בטוחות למשך כל כך הרבה זמן, יהווה פגיעה בפני עצמה, ולכן עדיף שיישארו בבית.
איך פועלת אכילה רגשית
הדרך שאיתה אני עוזר לאזן אכילה רגשית, וכך לאכול בריא ולהוריד משקל עודף,
מתחילה בלהיות טובים לעצמנו, וזה מתחיל בלהיות קשובים לעצמנו.
כשאנחנו לא קשובים לעצמנו, אנחנו לא יכולים להתמודד היטב עם מה שאנחנו מרגישים, ולכן לא מרגישים טוב.
ואז, מתעוררים חשקים לאכול – זו אכילה רגשית.
והיא לפעמים חזקה מאוד, כי זה מנגנון גוף נפש לא-מודע, שמטרתו שנרגיש טוב.
[מי שלא מבינים אכילה רגשית, ופשוט מנסים להילחם עם החשקים,
או מפסידים ואוכלים בסוף, או מצליחים לא לאכול, אבל ממשיכים להרגיש רע]
2 דרכים לאיזון אכילה רגשית
אז דרך אחת לאיזון אכילה רגשית, היא שכשעולות תשוקות לאכול, להעלות מודעות, להפנות קשב לעצמנו,
להבין איך אנחנו מרגישים, ולאזן את עצמנו.
הדרך הקצרה יותר היא להיות יותר קשובים לעצמנו מלכתחילה, וכך לפעול נכון יותר מלכתחילה, וכך מלכתחילה יעלו פחות תשוקות לאוכל “לא-בריא” / “משמין”.
כך אנחנו מקבלים שני דברים:
גם אוכלים נכון יותר בטבעיות, וגם חיים טוב ומחובר יותר לעצמנו.
להבחין בין הרציונל והרגש
עוד משהו קטן אבל חשוב על הקשבה לעצמנו, ומה שהיה עם הבנות שלנו הוא דוגמה מצוינת:
לעיתים קרובות יש הבדל משמעותי בין מה שהשכל וההיגיון אומרים, לבין מה שהרגש, תחושת הבטן והאינטואיציה אומרים.
במקרה הזה, ההיגיון אמר ללכת לבית הספר, והרגש אמר להשאיר בבית.
היינו קשובים לדיון הפנימי הזה, והחלטנו מה שהחלטנו.
אפשר היה גם להחליט אחרת, ואולי כך נעשה בפעם הבאה.
העיקר להיות קשובים לעצמנו, ולמה שנכון ומדוייק לכולנו ברגע הזה.
שיהיה לכולם שקט ובטוח,
רואי
אהבת את המאמר?
כדאי לשתף חברות וחברים שלדעתך יתחברו אליו גם הם:
פוסטים רלבנטיים לנושא זה
אהבת את המאמר?
הירשמו כאן כדי לקבל עדכונים למייל,
על מאמרים חדשים שיוצאים, ועוד
מענין